כצינור מים שרועד, כאשר זרם חזק פורץ ממנו בבת אחת.
גופי רעד כשהצליח להוציא את כל הכובד שנאגר שם שנים,
בכיתי כמו תינוק.
לאחר שנים של התעללות בעצמי, שנאת החיים. שנאת מה שחשבתי שאני.
השאלה של אימי "האם אתה רוצה כלב" הזכירה לי את כל מה שבאמת אהבתי.
חלום הילדות הראשון שלי. השירים הראשונים שלי. הסיפורים הראשונים שלי.
כולם על כלבים.
רציתי כלב כי ידעתי שעם כלב, אני לא אהיה לבד. כי הוא יהיה החבר הכי טוב שלי.
ואז יום למחרת נסענו, למושב של הכלבי גולדן היפהיפיים, הגדולים, שרצו אחד עם השני והיו מאושרים, חיו בחבורה.
והגורים שכבו בכלוב ניפרד, קטנים, חמודים קופצניים, גורי כלבים חיוורים.
באדי היה הזכר היחיד, ורציתי כלב זכר. אז קיבלתי אותו.
באדי שינה את חיי.
הפסקתי לחשוב על מוות, נהייתה לי סיבה לחשוב חיובי. ניפתחתי לחברים שלי, נזכרתי בדברים שאני אוהב.
החכרתי את עצמי לא לחשוב על להתאבד כאשר דברים רעים קרו. כי אחרת, מי יהיה איתו אם לא אהיה?
אבל חוץ מלשמור על החיים שלי ולשמח אותי וללקק לי את הדמעות כשאני בוכה, באדי סבל הרבה.
מהיום הראשון באדי התגרד, וגילינו אצלו בעייה גנטית של עור.
פתרנו את זה אחרי יסורים של חודשים, הוא סבל, התגרד, נתן לנו למרוח לו כל מיני משחות,
כלום לא עזר.
כלום.
ואז וטרינר הביא לנו את הפתרון המושלם, כדורי סטרואידים. שהייה על באדי לשתות כל החיים.
אם יום אחד לא קיבל את הכדור, הייתה מופיעה על בטנו פריחה, אדמת. והוא היה מתגרד.
כשכל הגוף מגרד זה מעצבן, זה סבל. אבל באדי חזק התגבר על זה. והסכים לתת לנו לדחוף לו כדור בכל יום.
ב11 במאי, 2013 חגגנו לו יום הולדת שבע. ממש לפני שבוע.
ביום ראשון, היתי צריך לסוע למכללה, אומנם אני רק בן 20, ונשארתי לישון בדירה שאני שוכר שם.
ביום שני סבתא שלי מתקשרת ואני שומע את קולה מדברת על באדי בקול שאני מעדיף לא לפרש כמה שמרגיש לי.
הוא הקיא דם, ואמא שלי וסבתא שלי הסיעו אותו לוטרינר ואני מיד קפצתי אל התחנה וחיכיתי לאוטובוס הקרוב,
שהיה ממש לא קרוב כדי לחזור לעיר, כמה שיותר מהר. בעיקרון זו נסיעה של שעה מהאוטובוס הראשון ואז מחכים לאוטובוס השני.
כשהאוטובוס הראשון הגיע סוף סוף, שמחתי כל כך ועליתי ושילמתי והתיישבתי על הכסא.
והתחננתי, באדי תהיה חזק.
זה שבועיים שאמרתי לעצמי תחייך, יהיה חיובי. כל האנשים הכי אהובים מחייכים.
חייכתי הרבה, ולהפתעתי קרו דברים מופלאים, הרבה דברים טובים לא צפויים.
נשמתי עמוק, הכרחתי את עצמי להחזיק את עצמי, להיות חזק. ידעתי שאני אבוא לוטרינר ואראה את באדי,
והוא יראה אותי. ויראה שהוא לא לבד, שאני גם שם, שלא נטשתי אותו.
ואז סבתא שלי מתקשרת אליי, ואומרת לי ".שחר,
... הוא מת", והיא בוכה.
לא האנמתי, לא נכון, שאלתי את בטוחה מאיפה אתן יודעות, היא נתנה לי את אמא שלי וההיא מסבירה לי
את הכל כאילו זה סיפור. כעסתי על סבתא ואמא שלי כמו שמעולם לא כעסתי.
אמרתי תנו לי לראות אותו. הן אמרו שהרופא סוגר את המקום. כעסתי על כולם.
"מה אני לא אראה אותו!?"
רק אחרי כמה שעות אמא שלי נזכרה להתקשר לרופא ולומר לו שיתן לי לראות אותו יום למחרת. היום בבוקר.
בשש קמתי, ומיד אמא שלי הסיעה אותי למקום.
הוטרינר רק פתח את המקום והתריסים החלו לעלות. חשבתי הוא בטח מחזיק אותו באיזה חדר מפחיד,
ואז ראיתי אותו דרך הזכוכית שוכב על הריצפה.
הלכתי ורעדתי, התקרבתי אליו וישר התיישבתי לידו, כל הנסיעה לשם כיוונתי את עצמי
לא להתפרץ בבכי. אז הדמעות פרצו בשקט.
נגעתי בכפות הידיים שלו והוא היה קר, כמו שמעולם לא היה.
ליד הפה שלו הייתה שלולית קטנה של דם.
הוא פשוט שכב שם, לא רואה אותי.
ואז האמנתי שהוא מת.
ועכשיו אני עדיין מחפש אותו בבית, מרגיש שהוא חייב להיות כאן.
חסר לי המגע שלו, חסר לי הנשימות שלו, חסר לי לדאוג לו.
באדי חסר לי.
אבל באדי הפסיק לסבול מהמחלה שהוא חלה בה.
הוא היה מלאך, מלאך השומר שלי. שהעניק לי 7 שנים של התבגרות ושמחה אמיתית, חברות אמיתיתי,
נאמנות אמיתית. היחיד שלא שפט אותי בכלום. שלא האשים אותי בכלום.
ידעתי שהיום הזה יבוא. אבל לפחות קיוויתי שאהיה לצידו.
גופי רעד כשהצליח להוציא את כל הכובד שנאגר שם שנים,
בכיתי כמו תינוק.
לאחר שנים של התעללות בעצמי, שנאת החיים. שנאת מה שחשבתי שאני.
השאלה של אימי "האם אתה רוצה כלב" הזכירה לי את כל מה שבאמת אהבתי.
חלום הילדות הראשון שלי. השירים הראשונים שלי. הסיפורים הראשונים שלי.
כולם על כלבים.
רציתי כלב כי ידעתי שעם כלב, אני לא אהיה לבד. כי הוא יהיה החבר הכי טוב שלי.
ואז יום למחרת נסענו, למושב של הכלבי גולדן היפהיפיים, הגדולים, שרצו אחד עם השני והיו מאושרים, חיו בחבורה.
והגורים שכבו בכלוב ניפרד, קטנים, חמודים קופצניים, גורי כלבים חיוורים.
באדי היה הזכר היחיד, ורציתי כלב זכר. אז קיבלתי אותו.
באדי שינה את חיי.
הפסקתי לחשוב על מוות, נהייתה לי סיבה לחשוב חיובי. ניפתחתי לחברים שלי, נזכרתי בדברים שאני אוהב.
החכרתי את עצמי לא לחשוב על להתאבד כאשר דברים רעים קרו. כי אחרת, מי יהיה איתו אם לא אהיה?
אבל חוץ מלשמור על החיים שלי ולשמח אותי וללקק לי את הדמעות כשאני בוכה, באדי סבל הרבה.
מהיום הראשון באדי התגרד, וגילינו אצלו בעייה גנטית של עור.
פתרנו את זה אחרי יסורים של חודשים, הוא סבל, התגרד, נתן לנו למרוח לו כל מיני משחות,
כלום לא עזר.
כלום.
ואז וטרינר הביא לנו את הפתרון המושלם, כדורי סטרואידים. שהייה על באדי לשתות כל החיים.
אם יום אחד לא קיבל את הכדור, הייתה מופיעה על בטנו פריחה, אדמת. והוא היה מתגרד.
כשכל הגוף מגרד זה מעצבן, זה סבל. אבל באדי חזק התגבר על זה. והסכים לתת לנו לדחוף לו כדור בכל יום.
ב11 במאי, 2013 חגגנו לו יום הולדת שבע. ממש לפני שבוע.
ביום ראשון, היתי צריך לסוע למכללה, אומנם אני רק בן 20, ונשארתי לישון בדירה שאני שוכר שם.
ביום שני סבתא שלי מתקשרת ואני שומע את קולה מדברת על באדי בקול שאני מעדיף לא לפרש כמה שמרגיש לי.
הוא הקיא דם, ואמא שלי וסבתא שלי הסיעו אותו לוטרינר ואני מיד קפצתי אל התחנה וחיכיתי לאוטובוס הקרוב,
שהיה ממש לא קרוב כדי לחזור לעיר, כמה שיותר מהר. בעיקרון זו נסיעה של שעה מהאוטובוס הראשון ואז מחכים לאוטובוס השני.
כשהאוטובוס הראשון הגיע סוף סוף, שמחתי כל כך ועליתי ושילמתי והתיישבתי על הכסא.
והתחננתי, באדי תהיה חזק.
זה שבועיים שאמרתי לעצמי תחייך, יהיה חיובי. כל האנשים הכי אהובים מחייכים.
חייכתי הרבה, ולהפתעתי קרו דברים מופלאים, הרבה דברים טובים לא צפויים.
נשמתי עמוק, הכרחתי את עצמי להחזיק את עצמי, להיות חזק. ידעתי שאני אבוא לוטרינר ואראה את באדי,
והוא יראה אותי. ויראה שהוא לא לבד, שאני גם שם, שלא נטשתי אותו.
ואז סבתא שלי מתקשרת אליי, ואומרת לי ".שחר,
... הוא מת", והיא בוכה.
לא האנמתי, לא נכון, שאלתי את בטוחה מאיפה אתן יודעות, היא נתנה לי את אמא שלי וההיא מסבירה לי
את הכל כאילו זה סיפור. כעסתי על סבתא ואמא שלי כמו שמעולם לא כעסתי.
אמרתי תנו לי לראות אותו. הן אמרו שהרופא סוגר את המקום. כעסתי על כולם.
"מה אני לא אראה אותו!?"
רק אחרי כמה שעות אמא שלי נזכרה להתקשר לרופא ולומר לו שיתן לי לראות אותו יום למחרת. היום בבוקר.
בשש קמתי, ומיד אמא שלי הסיעה אותי למקום.
הוטרינר רק פתח את המקום והתריסים החלו לעלות. חשבתי הוא בטח מחזיק אותו באיזה חדר מפחיד,
ואז ראיתי אותו דרך הזכוכית שוכב על הריצפה.
הלכתי ורעדתי, התקרבתי אליו וישר התיישבתי לידו, כל הנסיעה לשם כיוונתי את עצמי
לא להתפרץ בבכי. אז הדמעות פרצו בשקט.
נגעתי בכפות הידיים שלו והוא היה קר, כמו שמעולם לא היה.
ליד הפה שלו הייתה שלולית קטנה של דם.
הוא פשוט שכב שם, לא רואה אותי.
ואז האמנתי שהוא מת.
ועכשיו אני עדיין מחפש אותו בבית, מרגיש שהוא חייב להיות כאן.
חסר לי המגע שלו, חסר לי הנשימות שלו, חסר לי לדאוג לו.
באדי חסר לי.
אבל באדי הפסיק לסבול מהמחלה שהוא חלה בה.
הוא היה מלאך, מלאך השומר שלי. שהעניק לי 7 שנים של התבגרות ושמחה אמיתית, חברות אמיתיתי,
נאמנות אמיתית. היחיד שלא שפט אותי בכלום. שלא האשים אותי בכלום.
ידעתי שהיום הזה יבוא. אבל לפחות קיוויתי שאהיה לצידו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה